התחלת המסע

המסע שלנו מתחיל, בהוסטל גוחה שנמצא בג'סר א זרקא, בתאריך 28.12.14

זהו התחלנו את המסע שלנו, ככה זה נראה וככה זה מרגיש.

נפגשנו בשבת צוות של כמה אנשים בניהם אני (עדי סאראיה), רונן, שיר אלוני שבאה לצלם אותנו, ברטני,אמנית ומטפלת אוסטרלית שחיה בארץ, איתי, ביאולוג ימי ויוצר וחוקר את הכול גם כן מבנימינה. ברטני ואיתי, חיים בקומונת אמנם בבנימינה שמחו להצטרף כשסיפרתי להם מה עומד להתרחש.

כמה שבועות לפני כן הייתי במקרה לגמרי בחפלה של יהודים וערבים בהוסטל גוחה בג'סר א זרקא. שם נדלקתי על המקום והאוירה היחודים השוררת שם.

מייד שנגמר החפלה ניגשתי לבעל המקום אחמד שמו ואמרתי לו שאני מעונינת להגיע לצור מרחב יצירה חופשית ולצלם את הסדנה למטרת הסרט התיעודי 'אנשים מציירים'.

הוא ישר הסכים.

התרשמתי מאוד מהפתיחות של אחמד לדברים חדשים. משהו שמאוד מייצג את המקום המקסים שהוא הקים בג'סר א זרקא.

אז הגענו בשבת ויצרנו מרחב יצירה כפי שתכננתי. כאשר הגענו בהתחלה אנשים לא כל כך זרמו איתנו. אני באופן אישי קצת הרגשתי שאני מדברת אל הקיר.

פניתי לעוברים ושבים והזמנתי אותם לבוא לצייר איתנו בחיוך אך קיבלתי בעיקר המון מבטים המומים מעט, ייתכן שלא כל יום הם רואים אישה בגובה 180 וצבעונית מידי וגם ייתכן שלא לגמרי הבינו מה אני רוצה מחייהם.

איתי שהצטרף אלינו, הסביר לי משהו שלא הבנתי כנראה. הוא הסביר לי שהאנשים שחיים שם לא רגילים לציור זה מוזר וזר להם לכן לא 'זורמים'.

זה מוזר לי טיפה כי לי זה הכי טבעי ומשמח. נזכרתי שיצאתי למסע הזה נפשי רצתה לצאת 'מהבועה' של עצמה ולחקור ולתקשר עם מרחבים ואנשים שונים ואחרים ממני. זה קורה להרבה אמנים, הם נטים להסתגר ולצור לבדם בתוך הסטודיו הבטוח והשקט וגם אני לא פעם מסתגרת. אחת המטרות של היציאה למסע הזה עבורי הוא כדי לצאת מתוך המערה הפרטית והמוגנת שלי לתוך מרחב ציבורי לא בטוח.

למרות שבהתחלה לא היה נראה לי, בסופו של דבר הייתה הצלחה. פתאום היה רגע מדהים שבאו מלא ילדים אמיצים ונוצרה אוירה של יצירה ושחרור. איזה מזל שיש בעולם ילדים ששומרים על גחלת התמימות של העולם שלנו. בג'סר פגשנו המון כאלה והיה צבעוני ביותר.

תודה לשיר אלוני, המדהימה שבאה לצלם אותנו.

הנה כמה תמונות מהחוית הציור בהוסטל, המסע התחיל!